פסק-דין בתיק ע"א 468/03

השופטת ד' ביניש:

           בפנינו שני ערעורים, ששמיעתם אוחדה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן-הנשיא י' יעקבי-שווילי), אשר קיבל את התביעה שהוגשה מטעם המשיב - עזבון המנוחה שלוה קושניר - נגד המערערים, נושיו של בעלה של המנוחה. בית המשפט המחוזי הורה למחוק את העיקולים שהטילו המערערים על הנכס המוחזק בידי יורשתה של המנוחה בהצהירו, כי המנוחה רכשה את מלוא הזכויות בנכס מידי בעלה ועל כן, בעת הטלת העיקולים, עמדה לה זכות שביושר ביחס לזכויותיו של בעלה בנכס, עליהן הוטלו העיקולים. השאלה שבפנינו היא האם צודקים המערערים בטענתם כי מכוח העיקולים שהטילו על הזכויות של בעלה של המנוחה בנכס בגין חובותיו הכספיים, עדיפות זכויותיהם על זכויותיו של עזבון המנוחה בנכס.  

רקע עובדתי

1.        הרקע העובדתי לערעורים שבפנינו הינו מורכב ועל כן נפרט את הארועים הרלוונטיים, ככל הניתן, על פי סדר התרחשותם הכרונולוגי.

           המשיב בערעורים שבפנינו הוא עזבונה של המנוחה שלוה קושניר (להלן: המנוחה). המנוחה נישאה בשנת 1960 לשלמה קושניר (להלן: שלמה). בשנת 1968 רכשו בני הזוג את זכויות החכירה בדירה בקרית טבעון והחכירה נרשמה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים (להלן: הדירה). על פי הנטען, מטעם המשיב, ביום 21.12.83 נחתם הסכם בין המנוחה לשלמה בו הוסכם כי זכויותיו של שלמה בדירה יועברו למנוחה ובתמורה יועברו לשלמה זכויותיה של המנוחה בשני מגרשים שהיו בבעלותה (להלן: ההסכם). נטען, כי הרקע לחתימת ההסכם היה רצונם של בני הזוג להיפרד ולחלק את הרכוש ביניהם. עוד נטען, כי משבאה המנוחה לבצע את רישום הזכויות על פי ההסכם נתגלה לה שעל חלקו של שלמה בדירה רשומים מספר עיקולים ואין ניתן להשלים את רישום העסקה. לפיכך, הגישה המנוחה בשנת 1984 לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כנגד שלמה, בה ביקשה כי בית המשפט יצהיר שהיא בעלת מלוא הזכויות בדירה וכן ביקשה שבית המשפט יורה על רישום הערת אזהרה לטובתה על חלקו של שלמה בדירה. לאחר שהוגשה התביעה הסכים שלמה בבית המשפט לרישום הערת האזהרה וזו נרשמה ביום 29.11.84. דא עקא, שעקב טעות - כך נטען - נרשמה ההערה דווקא על חלקה של המנוחה בדירה במקום על חלקו של שלמה. מכל מקום, ב-7.12.84 ניתן פסק דין לטובת המנוחה ובית המשפט הצהיר כי היא בעלת מלוא הזכויות בדירה והורה לשלמה לחתום על כל המסמכים הדרושים לצורך העברת חלקו בדירה על שמה של המנוחה.

2.        לטענת המערער בע"א 521/03 (להלן: דייני), ביום 5.2.84 נחתם הסכם הלוואה בין שלמה לבינו. על פי הסכם ההלוואה, כך נטען, הלווה דייני לשלמה סכום בשקלים השווה בערכו לסך של 175,000$ ושלמה התחייב לפרוע את ההלוואה בשישה תשלומים חודשיים. עוד נטען, כי על פי סעיף 5 להסכם ההלוואה הסכימו הצדדים כי לצורך הבטחת תשלומי הפירעון תירשם משכנתא על הדירה. יודגש, כי משכנתא זו לא נרשמה וכן לא נרשמה כל הערה בגין ההתחייבות לרשום משכנתא. כן יצוין, כי הסכם ההלוואה לא הוגש לבית המשפט המחוזי ולא ראינו להעתר לבקשה לצרף העתק צילומי של מסמך הנחזה כהסכם ההלוואה האמור בשלב זה של ההליכים. מכל מקום, לטענת דייני, שלמה לא עמד בתשלומי הפרעון ועל כן הגיש נגדו ונגד המנוחה בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה בסדר דין מקוצר בה נתבעה השבתו של סכום ההלוואה. מלכתחילה הוגשה התביעה גם כנגד המנוחה שכן גם חתימתה התנוססה לכאורה על הסכם ההלוואה. ואולם, בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה מטעם המנוחה בתשובה לתביעה נטען כי חתימתה זויפה, ובהסכמת הצדדים התביעה נגדה נדחתה. לעומת זאת, תביעתו של דייני נגד שלמה התקבלה וביום 26.3.85 ניתן פסק דין המחייב את שלמה לשלם לדייני את סכום ההלוואה. יצוין, כי במסגרת תביעתו של דייני נרשם ביום 11.4.84 עיקול זמני לטובתו על הדירה. עיקול זה אושר כעיקול קבוע ביום 26.3.87.

3.        על פי הנטען, עקב לחצם של הנושים, יצא שלמה מן הארץ ומשנת 1984 ועד שנת 1990 שהה מחוץ לישראל. ב-1990 שב שלמה לישראל ואז נחתם בינו לבין המנוחה הסכם גירושין אשר אושר בבית הדין הרבני ב-1.7.90. לענייננו יש לציין, כי בהסכם הגירושין נאמר שהדירה בקרית טבעון תועבר "לרשות וחזקת האשה ללא תמורה". עוד יצוין, כי בעקבות החתימה על הסכם הגירושין לא ננקטו על ידי המנוחה פעולות כלשהן למימוש זכויותיה.

4.        בשנת 1993 "נכנסה לתמונה" המערערת בע"א 468/03 (להלן: החברה). בתביעה שהוגשה על ידי החברה בשנת 1993 לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו נטען, כי שלמה ואחרים רכשו מהחברה סחורות ולא שילמו בעבורן. ביום 28.7.95 ניתן פסק דין לטובת החברה וכן התקבלה בקשתה להטיל עיקול על זכויותיו של שלמה בדירה. עיקול זה נרשם ביום 13.8.95.

5.        בשנת 1994 נפגעה המנוחה בתאונת דרכים ובעקבות התאונה נפטרה. בתחילה הוכרזו שלושת ילדיה של המנוחה כיורשיה אולם לאחר שהודיעו שני בניה של המנוחה כי הם מסתלקים מחלקם בעזבון הוצא צו ירושה מתוקן ובו הוכרזה בתה של המנוחה כיורשתה היחידה (להלן: היורשת). ב-5.8.96 פנה בא-כוחה של היורשת (המשמש גם כבא כוח העזבון בפרשה שבפנינו) ללשכת רישום המקרקעין וביקש כי עשרה עיקולים הרובצים על הדירה יימחקו. הנימוק לבקשה היה שעיקולים אלה נרשמו לפני למעלה מעשר שנים, ועל פי סעיף 157א לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), רשאי רשם המקרקעין למחקם. בין העיקולים שמחיקתם התבקשה היה גם העיקול שהוטל במסגרת תביעתו של דייני נגד שלמה ביום 11.4.84. לאחר שפורסמה בשני עיתונים יומיים ההודעה על הכוונה למחוק את העיקולים ולאחר שההעתק מהודעה זו הועבר לרשם המקרקעין, הורה הרשם על מחיקת העיקולים.

6.        נוסיף עוד, כי בשנת 1996, פנה דייני ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב ופתח בהליכים למימוש פסק הדין שניתן לטובתו בתביעה משנת 1984. במסגרת הליכים אלה ניתן צו עיקול על זכויותיו של שלמה בדירה לטובתו של דייני והעיקול ה"חדש" נרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 18.6.96.

           עד כאן, השתלשלות העניינים בערעורים שבפנינו. נפנה עתה לבחון את הטענות שהועלו על רקע השתלשלות עניינים זו.

טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי

7.        כאמור, שני הערעורים שבפנינו הם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה שהוגשה על ידי המשיב - עזבון המנוחה. בתביעה, שהוגשה בשנת 1998, התבקש בית המשפט להצהיר כי המנוחה היתה בעלת מלוא זכויות החכירה בדירה. כן התבקש בית המשפט להורות על מחיקת העיקולים שהוטלו על הדירה על ידי הנתבעים. יצוין, כי בתביעה המקורית היו נתבעים נוספים אשר גם הם היו נושים של שלמה וגם הם טענו לזכויות כאלה ואחרות בדירה. התביעה בעניינם של נתבעים אלה הסתיימה בהסכמי פשרה שונים שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי. בסופו של דבר, נותרו בתביעה שני נתבעים בלבד - דייני והחברה - אשר העובדות הרלוונטיות לגביהם פורטו לעיל.

8.        טענת בא-כוח העזבון בבית המשפט המחוזי היתה שזכויותיה של המנוחה גוברות על זכויות המערערים. לטענתו, זכויותיו של שלמה בדירה הועברו למנוחה בהסכם שנחתם בשנת 1983 וענין זה אושר גם בפסק דינו ההצהרתי של בית המשפט המחוזי מיום 7.12.84. על פי הטענה, ההסכם הנ"ל נערך על רקע רצונם של הצדדים להסדיר את חלוקת הרכוש ביניהם כחלק מהליכי פרידה ובמסגרת ההסכם התחייבה המנוחה להעביר לשלמה זכויות שהיו בבעלותה בשני מגרשים. לטענת בא-כוח העזבון, המנוחה קיימה את חלקה בהסכם והעבירה את זכויותיה במגרשים לשלמה אשר מכרם וקיבל את תמורתם. דא עקא, שמיד לאחר מכן ברח שלמה מן הארץ, מבלי שביצע את חלקו בהסכם, דהיינו, מבלי שביצע את הפעולות שנדרשו לרישום זכויותיו בדירה על שמה של המנוחה. על רקע השתלשלות עניינים זו טען בא-כוח העזבון, כי ההסכם שנערך בין המנוחה לשלמה נעשה בתום לב ובתמורה וכי למנוחה זכויות שביושר, העדיפות על זכויותיהם של נושים שהטילו עיקולים בתקופה שלאחר עריכת ההסכם. יצוין, כי ההסכם משנת 1983 לא צורף לכתב התביעה ולא הוצג בבית המשפט המחוזי. בא-כוח העזבון טען כי לא עלה בידו למצוא את ההסכם עצמו אך הציג ראיות אחרות מהן ניתן, לטענתו, להסיק את דבר קיומו ואת תוכנו של ההסכם. בין השאר נסמך בא-כוח העזבון על עדותו של עורך דין מרקוביץ' אשר העיד כי ערך הסכם חלוקת רכוש בין המנוחה לשלמה; על איזכורו של ההסכם בכתב התביעה שהגישה המנוחה נגד שלמה לבית המשפט המחוזי בשנת 1984; על איזכורו של ההסכם בהחלטות ופסקי דין של בתי המשפט במהלך השנים; וכן על תצהירה של המנוחה שצורף לבקשת הרשות להתגונן שהגישה בתגובה לתביעתו של דייני נגדה בשנת 1984. בהסתמך על ראיות אלה טען בא-כוח העזבון כי ההסכם שנחתם בין המנוחה לשלמה היה הסכם אמיתי ועל כן, כאמור, קמה למנוחה זכות שביושר ביחס לזכויותיו של שלמה בדירה הגוברת על זכויותיהם של הנושים שהטילו עיקולים על זכויות אלה. עוד טען בא-כוח העזבון, כי המנוחה זכאית להרשם כבעלת הזכויות בדירה גם מכוח הערת האזהרה שנרשמה ביום 29.11.84. זאת, חרף הטעות שנפלה ברישום בכך שהערת האזהרה נרשמה למעשה על חלקה של המנוחה ולא על חלקו של שלמה. בנוסף נטען, כי זכויותיה של המנוחה גוברות גם מכוח הסכם הגירושין שאושר ביום 1.7.90. כך, משום שהעיקול שנרשם לטובת החברה והעיקול השני, "החדש", שנרשם לטובת דייני - שניהם מאוחרים להסכם זה. בענין זה נטען, כי העיקול הראשון שנרשם לטובת דייני ביום 11.4.84 נמחק כדין על פי החלטתו של רשם המקרקעין.

9.        בתשובה לטענות בא-כוח העזבון טענו המערערים כי דין התביעה להידחות. טענתם העיקרית של המערערים בבית המשפט המחוזי היתה כי כל הפעולות שבוצעו על ידי שלמה ועל ידי המנוחה נעשו בחוסר תום לב ומתוך מטרה ברורה להבריח את הנכסים שהיו רשומים על שמו של שלמה מפני נושיו. לטענתם, ההסכם משנת 1983 - אם בכלל היה קיים - היה הסכם פיקטיבי שנערך למראית עין ומטרתו היחידה היתה למנוע מנושיו של שלמה להפרע מתוך זכויותיו בדירה. המערערים תקפו את הראיות שהובאו מטעם העזבון להוכחת תוכן ההסכם ולטענתם, הראיות שהובאו היו בלתי מספקות ולא היה בהן כדי להוכיח את הטענה שההסכם הנ"ל נעשה בתום לב ובתמורה. המערערים טענו, כי עצם פרידתם וגירושיהם של בני הזוג היו פיקטיביים וכי למעשה, שלמה המשיך להתגורר עם המנוחה בדירה שנים רבות אחרי אותה פרידה-כביכול. בהתחשב באמור לעיל, טענו המערערים, אין מקום לקבוע שלמנוחה צמחו זכויות מכוח ההסכם הנ"ל.

           בנוסף טענו המערערים, כי גם הטעות שנפלה ברישום הערת האזהרה לא היתה טעות תמימה וכי גם טעות זו שירתה את מטרותיהם של שלמה והמנוחה ואפשרה לשלמה להמשיך ולערוך דיספוזיציות בזכויותיו בדירה, כפי שאכן עשה בפועל בעסקיו האחרים. כן נטען על ידי המערערים, כי גם הסכם הגירושין מיום 1.7.90 אינו מסייע לתביעת העזבון. זאת, משום שהסכם זה נערך לאחר שנרשם העיקול לטובתו של דייני ומכל מקום, על פי האמור בהסכם הגירושין, העברת הזכויות בדירה נעשתה ללא תמורה וההתחייבות שבאה לידי ביטוי בהסכם לא השתכללה ברישום. בהתחשב בכל האמור, טענו המערערים, אין להצהיר כי למנוחה מלוא הזכויות בדירה ואין להורות על מחיקת העיקולים שנרשמו על חלקו של שלמה בדירה בשנת 1995 (לטובת החברה) ובשנת 1996 (לטובת דייני).

           טענתם האחרונה של המערערים נגעה לפעולות שננקטו בשם העזבון בשנת 1996 לצורך מחיקת העיקולים "הישנים" שהיו רשומים על זכויותיו של שלמה בדירה. לטענתם, בתה של המנוחה, אשר הורתה לבא-כוחה לפעול למחיקת העיקולים, הכירה את כתובתו של דייני והיא נמנעה במכוון מלהודיעו על בקשתה למחוק את העיקול שנרשם לטובתו על מנת להעלים ממנו את הענין. אכן, ההודעה על הכוונה למחוק את העיקולים פורסמה בשני עיתונים אולם, לטענת המערערים, בנסיבות הענין, משהיתה ידועה לבתה של המנוחה כתובתו של דייני, חובה היה עליה להודיע על כך לרשם על מנת שניתן יהיה למסור לדייני את ההודעה על המחיקה באופן אישי. הפעולות שנקטה בתה של המנוחה נעשו, לטענת המערערים, בחוסר תום לב והן באו להשלים את מסכת המרמה אותה החלו שלמה והמנוחה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

10.      בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את התביעה שהוגשה מטעם העזבון והכריז על המנוחה כבעלת מלוא הזכויות בדירה. כן הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת העיקולים שנרשמו לטובת דייני והחברה.